גונבו לאוזניי שמועות על תלונות מצד קוראים אחדים על הזנחה שלי בכתיבה כאן בימים האחרונים. את קוראים אלה אני מזמין על חשבוני לשהות במחיצתי הלילה. יהיה כיף. מאוד. לי. תשאלו את אבא ואמא. הם מאוד נהנים איתי בלילות. בטח.
כרגע אני יושב על כורסת הטלוויזיה בסלון, מניח רגליים למעלה ושוקע בהרהורים. איזה שבוע עבר על כוחותינו. כן, אני בן שבוע. אם ברצונכם (אהמ… אהמ… אני יודע איפה אתם גרים, אל תעשו טעויות), אנא שלחו לי ברכות בתגובות למטה. איפה הייתי? אה, אז זה היה השבוע שהיה:
הכל התחיל ביום רביעי שעבר. אבא ואמא ישבו להם בערב בסלון (אחד מהם על הכורסא שלי! חוצפה!) ואז אמא אמרה לאבא: "יש לי כאבים, אבל בטח הם לא צירים". אבא השיב לאמא: "הבה נספור מרווחים בין הכאבים" (הוא לא אמר "הבה", משהו יותר כמו "יאללה בואי", אבל אנחנו עוסקים בבלוג הזה ביצירה ספרותית, לא בקורס לניגוב חומוס). כן, הם ממש ישבו וספרו מרווחים בין הכאבים. 10 דקות, 11 דקות, 7 דקות, 6 דקות, 6 דקות, 5 דקות. שוב 5 דקות. ושוב. אמא שוב התכחשה למצב, ואבא אמר: "הבה (…) נתקשר לדודה אביגיל. היא יותר חכמה מאיתנו ותדע מה לעשות." (החלק השני במשפט לא נאמר במפורש, זה פירוש קאבוקי שלי). אז הם התקשרו. והיא החליטה לבוא. ובאה. והם, על קוצים. והיא לא. אחרי שעה של ישיבה ובחינת המצב הוחלט לסור אל בית-החולים הסמוך למקום מגורנו.
בסביבות 1 בלילה נכנסנו אמא ואני לעשות בדיקת פוליגרף. סליחה, בראיה ראשונה זה נראה כך, אבל זה בסה"כ היה מוניטור לבדיקת צירים ודופק לקאבוק במחלקת יולדות בשיבא. היה מרתק. אה, לא ממש. אחרי 40 דקות נכנסה אחות ובישרה את הבשורה המרה: הפתיחה היא בגודל 1.5 ס"מ. לא מספק. אבל הכאבים שאמא חשה אכן היו צירים. תודה שגילית לנו את אמריקה. אמא, דרך-אגב, עדיין לא השתכנעה.
התחנה הבאה היתה בדיקה אצל רופא תורן. אבל לא היה כזה בנמצא. אז ישבנו וחיכינו. כמעט 4 שעות. לא אתאר לכם מה עברנו בזמן הזה, רק אזכיר שאבא הכיר קווקזי נמוך ושמן עם קול של טוויטי שהתלהב מהאייפון שלו, ואמא נהנתה מתצוגת אופנה של מיטב המעצבים במאה שערים (משום מה חרדים אוהבים ללבוש חלוקים בבי"ח, גם אם הם האבא ולא ממש זקוקים לאשפוז). אכן, תמונות קשות. גם אם זה ב-4 לפנות בוקר. בשעה 6:30 הגיע הרופא, הגיע תורנו. לאחר כ-10 יצאה ההודעה ברבים: הפתיחה היא 3 ס"מ, נסללה דרכנו אל חדר הלידה.
כמובן שכל חדרי הלידה היו תפוסים. אז חיכינו עוד שעתיים וקצת. בסביבות 9 נגלה לעינינו נופו המופלא של חדר הלידה: לונה פארק (שהיא למעשה המיטה, מתכוונת לכל עבר, אפילו מהתקרה אני חושב) מפלי מים (יש ג'קוזי בחדר!) ומסכי פלזמה מפוארים (כמה מסכי מחשב ישנים ששוב הראו לנו את מה שראינו כבר במוניטור). אמא כבר חשה בכאבים רציניים יותר ולכן אבא ודודה אביגיל החלו לעסות אותה בגב. הפתיחה הגיעה ל-6 ס"מ, אז אמא שמה שנורקל וקפצה לג'קוזי. אח, מה שמים חמים יכולים לעשות (וגם לעסות).
קצת לאחר מכן נכנס המיילד ששמו מושון (מושון? זה לא שם של מוכר פלאפל שכונתי? מצד שני יצאתי בצבע של פלאפל, לא?). מושון היה מאוד פרקטי. אין הנחות. יש כאבים? לכאוב. יש לחצים? ללחוץ. אמא קיבלה בשורה טובה: הפתיחה היא 10 ס"מ. האח הידד! הנה אני בא! אבל רגע, האחות שגתה. רק 9. איזה באסה. לאמא עדיין כאב ולי נגמרה הסבלנות בפנים. אבל בסביבות השעה 11:00 ה-10 הגיע. זהו. איט איז טיים. אמא עלתה על רכבת ההרים. אבא החזיק רגל אחת, אביגיל שניה. מושון פיקד. ללחוץ, איי!! ללחוץ, איי! עוד קצת, עוד קצת. כבר רואים ראש. ו…
אנחנו יוצאים להפסקת של 4 פרסומות ושבים מיד.
(כבר שמענו את זה איפשהו, לא? אז אל תצפו שאלו יהיו באמת רק 4 פרסומות).
